קונוננקו נ' סאן דלקים ירוקים בע"מ

פסק דין

פתח דבר

התובע עבד בנתבעת כנהג מיכלית להובלת דלקים מיום 20.12.06 ועד לתחילת חודש 02/2010. בגין תקופת העסקתו בנתבעת וסיומה, עתר התובע במקור לתשלום פיצויי פיטורים (ס"ע 43156-03-10) וחלף הודעה מוקדמת (דמ"ר 43160-03-10). לאחר תיקון כתב התביעה, התווספו תביעות לגמול עבודה בשעות נוספות, הפרשי דמי הבראה, פיצוי בגין הפרשות בחסר לקרן פנסיה והעדר הפרשה לקרן השתלמות.

התביעה המתוקנת, למעט רכיב גמול העבודה בשעות נוספות, מבוססת על הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה שפורסמו בתאריכים 28.2.01 ו- 13.5.07 (להלן – צווי ההרחבה), אשר הנתבעת מכחישה חלותם עליה.

עובדות המקרה וההליך שהתקיים בפנינו

התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 20.12.06 בתפקיד נהג מיכלית להובלת דלקים (עמ' 2, ש' 3-5).

הנתבעת הינה חברה פרטית שעסקה במועדים הרלבנטיים לתביעה בשיווק וחלוקת דלקים באמצעות מיכלית שמשקלה מעל 15 טון (עמ' 11, ש' 13-14, להלן גם – המשאית). בתחילת פעילותה, עסקה הנתבעת בחלוקת סולר ללקוחות פרטיים, בין היתר, לצריכה ביתית לחימום ולאחר מכן, ובתקופה הרלבנטית לעבודת התובע, חילקה הנתבעת בעיקר דלקים בסיטונאות ללקוחות עסקיים לצרכי תחבורה (עמ' 23, ש' 11-30); על עיסוק הנתבעת נעמוד בהרחבה בפרק הדן בתחולת צווי ההרחבה על יחסי הצדדים.

במסגרת עבודתו נדרש התובע להתחיל מדי בוקר את יומו במחסני הנתבעת באזור התעשייה בחדרה, שם חנתה המשאית, כאשר לעיתים ניתן היה למלא את הדלקים במשאית ממיכל שהוצב במחסני הנתבעת, אולם לרוב נדרש התובע למלא את הדלקים במאגרי הדלק של בתי הזיקוק לנפט בחיפה (להלן – בז"ן), במסופים של ספקי הדלק השונים לרבות דור אלון ו/או במישרין מחברות סונול או פז בחיפה; כן נדרש התובע לעיתים למלא דלק באתר "פי גלילות" ובז"ן באשדוד - בהתאם להנחיות שקיבל התובע לטענתו מסדרן העבודה בנתבעת, מר רועי ממן (להלן – הסדרן) (ר' עדות התובע ת/2 סע' 7-9 ועמ' 12, ש' 22-27; עדות המנהל נת/2 סע' 30 ועמ' 24).

לאחר העמסת המשאית בדלק, פעולה שארכה בין מחצית השעה עד כשעתיים בממוצע (עמ' 13, ש' 4-6), נסע התובע לכיוון נקודות החלוקה שהועברו אליו יום קודם על ידי הסדרן (ר' עדות התובע, עמ' 20, ש' 6-10; עדות פבל, עמ' 40, ש' 25-27). ריכוז הזמנות הלקוחות היה מבוצע על ידי פקידת המכירות, אשר היתה מעבירה אותן בסוף כל יום לסדרן לצורך קביעת סדר החלוקה לתובע (עמ' 22, ש' 19-23; עמ' 24, ש' 25-29). היו גם מקרים בהם התובע קיבל נקודות חלוקה נוספות במהלך עבודתו מהמנהל ו/או מהסדרן ו/או מפקידת המכירות (ר' עדות המנהל, עמ' 25, ש' 1-6; ר' עדות פבל, עמ' 43, ש' 1-20).

נוסף לחלוקת הדלק, התובע נדרש לגבות כסף מהלקוחות, אותם היה מעביר בסוף יום העבודה למשרדי הנתבעת (ר' עדות התובע, עמ' 12, ש' 9-16; ר' עדות פבל, עמ' 40, ש' 29-30; עמ' 43, ש' 23; עמ' 46, ש' 14-15).

מתחילת העסקתו ועד לחודש 6/2007 שכרו החודשי הכולל של התובע עמד על סך 6,000 ₪ נטו; בחודש 07/2007, נחתם לראשונה הסכם עבודה בין הצדדים, במסגרתו הועלה שכרו של התובע ועמד על סך 6,300 ₪ נטו לחודש (נספח 1 לתצהיר התובע); עד לחודש 07/2008 שכר התובע שולם בסכומים משתנים והחל מחודש 08/2008, בהתאם לסיכום בין הצדדים, עודכן שכר התובע ועמד על הסך הכולל של 8,000 ₪ נטו לחודש (ר' עובדות מוסכמות: עמ' 2, ש' 6-10 וכן תלושי השכר).

בשיחה שנערכה בין התובע למנהליו בחודש 07/2008, הוסבר לתובע כי נוכח ירידה בהיקף המכירות וכדרך התייעלות, בכוונת הנתבעת לפטר את הנהג הנוסף שעבד אז במקביל לתובע ולמכור את המשאית בה נהג; בשיחה זו, הוצע לתובע לבצע את עבודתו הנוספת של הנהג המפוטר, כאשר משמעות הדבר הינה תוספת עבודה משמעותית, תמורת העלאה בשכר. משנענה התובע להצעת מנהליו, הועלה שכרו החודשי והועמד על 8,000 ₪ נטו לחודש (נת/2, סע' 5-7; ר' עדות התובע, עמ' 15, ש' 21-31).

בהתאם לעדויות, משך כשנה עבד התובע כנהג חלוקה יחיד בנתבעת, כאשר לטענתו שעות עבודתו היומיות התפרשו על פני 12 שעות ואף מעבר. בחודש 06/2009 לערך החל התובע להתלונן בפני מנהליו על הקושי הרב הכרוך בביצוע העבודה. לדידי התובע, הוא דרש ממנהליו למצוא פתרון לבעיית העומס הכבד בו היה שרוי בעבודתו, שאם לא כן – ייאלץ להתפטר. מאידך, טען מנהל הנתבעת, כי התובע הודיע במפורש על רצונו לעזוב את העבודה שהיתה קשה עבורו ועל בקשתו זו חזר התובע בחודשים העוקבים ומשכך החלה הנתבעת בהליך חיפוש נהג מחליף לתובע (ת/2, סע' 11; עמ' 16, ש' 2-16, ש' 27-29; נת/2, סע' 33-35).

ביום 2.11.09 גייסה הנתבעת נהג חדש לעבודה – פבל, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם בהגדרת התפקיד אליו נקלט פבל: האם נהג נוסף, שבא לשאת בנטל העבודה עם התובע, כטענת האחרון, שמא נהג מחליף לתובע, אשר ביקש להתפטר, כטענת הנתבעת (ת/2, סע' 11-12; נת/2, סע' 35-39).

התובע העיד בתצהירו, כי עם תחילת עבודתו של פבל בנתבעת, הוא ראה בכך החלטה מצד הנתבעת "לתקן את הרעת התנאים הקשה" ומשכך חזר בו לטענתו מהרצון להתפטר (ת/2, סע' 13); מאידך, טענה הנתבעת כי מדובר היה בתקופת חפיפה בלבד, במהלכה הוכשר פבל במטרה להחליף את התובע, כאשר מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת עליו העיד התובע בעצמו סותר את גרסת התובע בדבר גיוס נהג נוסף לעבודה (נת/2, סע' 36-39).

מכל מקום, אין חולק כי פבל עבד בנתבעת כשלושה חודשים עד לתחילת חודש 02/2010. תקופה זו נדרשה לשיטת הנתבעת עד לקבלת אישורי הכניסה למתחם בז"ן ועד להכרת התפקיד ונקודות החלוקה, כאשר בסופו של יום התברר שלפבל מגבלה רפואית שסיכלה את המשך עבודתו בנתבעת (נת/2, סע' 40; ר' עדות פבל, עמ' 41, ש' 3-6; ת/2, סע' 16).

לאחר פיטוריו של פבל, המשיכה הנתבעת לחפש נהג במקומו ומשלא מצאה לטענתה, התקשרה לבסוף עם קבלן חיצוני שהחל בחודש 02/2010 לבצע את עבודת חלוקת הדלקים עבורה. בהתאם, נמסרה לתובע הודעה על סיום עבודתו והתובע נדרש להשיב את מפתחות הנתבעת והטלפון הנייד ולחדול מעבודתו (נת/2, סע' 44-46; ת/2, סע' 17-20; עמ' 13, ש' 12-25).

הצדדים חלוקים לגבי מועד סיום יחסי העבודה ביניהם, כאשר הנתבעת טוענת ליום 5.2.10 ואילו התובע טוען ליום 11.2.10. מכיוון שבמכתב הנתבעת לתובע מיום 18.2.10 (נספח א' לכתב התביעה המקורי בתיק ס"ע 43156-03-10) צוין, כי הפסקת עבודת התובע בנתבעת הינה מיום 11.2.10, הרי שזוהי הודאת בעל דין, שלא הוצגה בפנינו עילה לסטות ממנה, ועל כן, אנו רואים במועד זה כמועד ניתוק יחסי העבודה.

לטענת התובע, לאחר קבלת המכתב ומשלא מדובר היה במכתב פיטורים ניגש למנהל הנתבעת וביקשו לתקן את נוסחו; המנהל סירב לבקשה בטענה, כי המכתב משקף את השתלשלות העניינים בפועל, משהפסקת העבודה אכן היתה לשיטתו ביוזמת התובע עצמו (ת/2, סע' 21-22).

בסמוך לאחר סיום העבודה, התנהלו חילופי דברים בין התובע למנהלו במסגרתם הביע התובע את נכונותו לשוב במיידית לעבודה (ת/2, נספח 2) שכן לשיטתו לא ביקש להתפטר; כך גם היתה פנייה למנהל הנתבעת ממזכיר האיגוד בבקשה להשיב את התובע לעבודתו ולחלופין לשלם לו את הפרשי זכויותיו (ת/2, נספח 3). המנהל לא נענה לדרישת התובע ונציגו.